לעיתים קרובות לאחר הניתוח קיימת תחושה מוזרה בבית החזה, חלק נובע מכך שעצמות בית החזה עדיין לא התרפאו מטראומת הניתוח, חלק מכך מדלקת של קרומי הלב והראות וחלק ממתיחת העור והתפרים. רק לעיתים רחוקות הכאב מקורו בסתימה של מעקף ואנגינה פקטוריס אמיתית.

לכל אחד זה שונה. הכל תלוי במהירות ההתאוששות, וזה תלוי במצבו הגופני של כל אחד ואחד ובמחלותיו שתרם הניתוח עצמו. לרוב לאחר היציאה מבית החולים הולכים לשיקום קצר ובהמשך מתחילים ללכת לאט לאט. קצב ההתקדמות שונה מאדם לאדם, אך כללית אם אין מגבלה סוביקטיבית לא צריכה להיות מגבלה כלל. כמובן עדיף בחודשים הראשונים להימנע מפעילויות המצריכות כוח ידיים וכתפיים רב (לשמור על עצם החזה שעוד לא התאחה), אך הליכה ואפילו נמרצת רצויה.

פעילות מינית היא בדרך כלל לא יותר מהליכה נמרצת. אפשר להתחיל.

ללא ספק צריך להמשיך עם כל התרופות המיועדות להפחתת גורמי הסיכון כדוגמת תרופות ליתר לחץ דם, לסוכרת ולשומני דם מוגברים. אם קיימת אי-ספיקת הלב, צריך לטפל בתרופות למצב זה. אם היה בעבר אוטם צריך לטפל בתרופות הידועות שעוזרות למצב זה. תפקיד התרופות הוא למנוע מאורעות לבביים בהמשך הדרך.

לא להרבה זמן, בהנחה כמובן שהפרעת הקצב לא חוזרת. לרוב החולים שלי אני נוהג להפסיק את הפרוקור מספר שבועות לאחר היציאה מבית החולים. חשוב מאוד לציין שזה נכון רק כאשר ההתוויה הראשונית הייתה הפרעת קצב לא קשה (כדוגמת פרפור פרוזדורים) ואין זה נכון כאשר הפרוקור ניתן מסיבות אחרות.

חייבים לשלול את האפשרות שאחד המעקפים נחסם ולכן אתה שוב סובל מאנגינה פקטוריס. קורה שמעקף נסגר יחסית מוקדם. בדרך כלל במצב זה אם הכאב לא קשור בבעיה גרמית של בית החזה יש לחקור את האפשרות שמעקף (או עורק כלילי שלא קיבל מעקף) מתחיל להסגר. צריך לחזור על בדיקות מתאימות לשלול אפשרות זו.

בהחלט. לעיתים כאשר האנטומיה הכלילית בעתית (או בחולים קשים), ניתן להשתמש בטכניקה המכונה hybrid revascularization (או הספקת דם מחדש בהכלאה) – הכוונה לביצוע ניתוח מעקפים בו מושק עורק אחד בלבד (לעיתים ללא עזרה של מכונת לב ראות – על לב פועם), ובהמשך, עוד באותו אשפוז או זמן קצר אחר כך, צנתור לב מכוון לביצוע "בלון" לעורק או עורקים שלא קיבלו מעקף. "ההכלאה " בין ניתוח מעקפים "ובלון". אז אם צריך אפשר בהחלט לבצע צנתור ובלון לאחר ניתוח מעקפים – גם לעורק כלילי וגם למעקף.

אורך החיים של מעקף ורידי נע בין עשר לחמש עשרה שנה. אך חלקם "נופל" הרבה קודם. עם הזמן מעקפים ורידיים נוטים לעבור דגנרציה – הכוונה לכך שדופן הוריד מתעבה, משנה את צורתו, מפתחת מפרצות מקומיות היכולות להכיל קרישי דם קטנים וכמובן הסתיידויות וחסימות טרשתיות. לעומת הורידים, מעקפים עורקיים מעורקי בית החזה מחזיקים מעמד שנים רבות מאוד, פרקטית לכל החיים.