רגישות כפולה ומכופלת

באחרונה מתפרסמים בקביעות דיווחים על מהגרים שהצליחו להימלט בדרך-לא-דרך מהתופת בדרפור שבסודאן, ולהגיע לתחומי מדינת ישראל. רק בסוף השבוע האחרון התבשרנו שאחת מהם, ילדה בת 9, נדרסה על ידי ג'יפ האמר, והשאלה שנשאלה היתה מי יישא בהוצאות הטיפול.

פליטים רבים מוחזקים בתנאי כליאה ומעצר בנגב, והרשויות ממאנות לתת להם מקלט קבע בארצנו. כקרדיולוג אני מזהה כאן בעיה של לב. ליתר דיוק אטימות לב. אינני יודע אם מדובר באטימות מערכתית, ביורוקרטית או פרוצדורלית. איני מבין בנבכי הביורוקרטיה הישראלית, אבל אני יודע שהתמונות המגיעות מדרפור מזעזעות, ושהמציאות אליה נקלעו הפליטים האלה בישראל אינה יכולה לרומם את נפשנו, בלשון המעטה.

לא מדובר אמנם באנשים שעונים לקריטריונים שהוגדרו במסגרת חוק השבות, אך הלב נכמר למראה הטבח המתבצע בארץ מולדתם, ולמשמע הקולות ממחנה המעצר שבו נכלאו האנשים המסכנים האלה. חוסר יכולתנו להתעלות כאומה מעבר לביורוקרטיה ולאפשר פתרון יצירתי ומהיר שיקל על סבלם של הפליטים האלה מצער, במיוחד לנוכח ההיסטוריה הטראגית הייחודית של עמנו.

גם אנו כאומה היינו פליטים, אבותינו ואמהותינו נרדפו, ועד היום אנו מייסרים את העולם (ובצדק) על כי עמד מנגד ולא נתן מחסה לפליטי עמנו. הרגישות האנושית שלנו צריכה להיות כפולה ומכופלת ביחס לכל מדינה אחרת בעולם. לא בכדי פעל מנחם בגין בראשית כהונתו, לפני כשלושים שנה, לקליטה מהירה של פליטים וייטנאמים. אופי הבעיה ומימדיה היו שונים, אך בגין ידע אז שיש דברים שישראל פשוט חייבת לעשות.

לא כל מקבלי ההחלטות אדישים למצוקתם של הפליטים מדרפור. יש כאלה שסבורים שצריך לעשות משהו. השאלה היא מדוע לא נעשה מספיק עד היום? האין זאת חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה של מדינת ישראל לשמר את צביונה כמדינת הומנית הדוגלת בחסד ורחמים?

יש לחדור אל הלבבות ולפתוח את החסמים הביורוקרטים, כדי לאפשר את קליטתם של הפליטים מדרפור הכלואים בארצנו. באופן זה נוכל כאומה להתגאות שעשינו מעשה טוב ונכון למענם, אך גם למעננו. קרוב לוודאי שנרגיש טוב יותר ביום שלאחר מכן. המועקה בלב שאוחזת ברבים מאתנו למראה זוועות דרפור תוקל במקצת לנוכח הידיעה שעשינו את הדבר הנכון.