לא מצנתרים לשווא

הטענה כאילו קרדיולוגים ממהרים לבצע צנתורים גם שלא לצורך – אין לה על מה להסתמך

בזמן ששודרה בערוץ 2 תוכניתה של דנה וייס "בנוגע ללב" לפני כשבועיים, שעסקה במחלות לב – לא הייתי בבית. כשחזרתי בשעה מאוחרת, המתינו לי בני משפחתי בפנים מודאגות. "זה היית אתה?" שאלה בתי הבכורה, והציגה לי הקלטה של התוכנית, שבה רופאי לב, בפנים מוסתרים וקול מעוות, המליצו למתחזה לעבור צנתור – ובתמורה קיבלו חותמת של "נכשל" או "עבר" לרוחב המסך. לא הייתי בין הרופאים שצולמו, אך למרות שבתי חיבקה אותי בשמחה בשל כך, מיד אמרתי שאיני חושב שהרופאים פעלו שלא כשורה.

עורכי המשדר ביקשו שאשתתף בו, אך חשתי את הקו שהם מובילים ועכשיו אני שמח שסירבתי. טענת התוכנית, כאילו רופאים שולחים מטופלים לצנתורים מיותרים כדי להרוויח יותר כסף, מקוממת. ההחלטה לבצע בדיקות הדמיה מקדימות היא החלטה מורכבת, שנתונה לשיקול דעתו של הקרדיולוג, בהתאם לנסיבות הקליניות ולהתרשמותו המקצועית של הרופא ולגופו של עניין.

"השיחה עם המטופל היא הדבר החשוב ביותר באבחון הרפואי" – כך למדתי ממורי וכך אני מלמד את תלמידי. 80% מהאבחון נשען על השיחה הזאת, ואם המטופל מדווח על סימפטומים המתאימים לתעוקה בלתי יציבה או על סימנים מקדימים להתקף לב – כפי שכנראה היה בתוכנית – בהחלט לגיטימי מצד הרופא שימליץ על צנתור ללא דיחוי. לעתים זו אפילו חובתו.

בעשור האחרון נהפך הצנתור לאמצעי אבחוני וטיפולי יעיל ודומיננטי, שמשלב פתרונות מכניים ותרופתיים במגוון רב של מחלות לב. בחולים מתאימים, הצנתור הטיפולי מאפשר איכות חיים טובה יותר לחולים, מכיוון שהוא מונע אשפוזים חוזרים ולעתים גם את הצורך בניתוחי מעקפים. במרבית המקרים, הצנתור הוא תנאי הכרחי לביצוע ניתוחי לב.

הניסיון להציג את קהילת הקרדיולוגים המצנתרים בישראל כשרלטנים ורודפי בצע, אין לו על מה להתבסס. חלק הארי של צנתורי הלב בישראל מתבצע במערכת הציבורית, שבה המשכורת – שהיא אגב לא ממש גבוהה – נותרת קבועה, ואינה תלויה במספר הצנתורים שמבצע הרופא.

המצנתרים בישראל נמצאים בתחתית הדירוג העולמי מבחינת התגמול על עבודתם, וקביעה זו כוללת גם רופאים במגזר הפרטי. צוותי כוננות – מצנתרים, אחיות וטכנאים – מוקפצים באופן תדיר לטפל בהתקפי לב ביום ובלילה, כמעט ללא תמורה. מעולם לא נערך במדינת ישראל דיון אמיתי על תגמול הולם לאנשים אלה.

צנתורי הלב אינם "תחביב" של רופאים. זו עבודה קשה הדורשת אחריות מקצועית שכרוכה במעמסה נפשית ופיסית. עולמו של המצנתר מתרכז בחלל תוך-גופי צר, שרוחבו ואורכו מילימטרים בודדים. הוא נדרש לבצע מניפולציה עדינה באמצעות הצנתר, בהקפדה רבה ותוך שיקול דעת וקור רוח בזמן אמת. כל זאת בזמן שגופו נחשף לקרינת רנטגן, שכמויותיה מצטברות ומשפיעות על הרופא, למרות חלוק העופרת הכבד שמונח על כתפיו.

תוכניתה של וייס גם קראה להגברת המניעה, במקום פנייה מהירה לצנתורים. לקריאה זו המצנתרים והקרדיולוגים יכולים להצטרף, מכיוון שהם עוסקים במניעה ללא לאות. הטיפול המונע וההפניה המושכלת לצנתור הם נדבכים חשובים ביותר ברפואת הלב. דווקא ישראל (בניגוד למדינות רבות בעולם) יכולה להוות מודל לרפואה קרדיולוגית אינטגרטיווית, שבה עוסק המצנתר לא רק בצנתור אלא גם בקרדיולוגיה מאבחנת ומונעת מדי יום.

המצנתרים שבים ומדגישים את הצורך בהורדת משקל והפחתת הכולסטרול, איזון סוכרת ויתר לחץ דם וזיהוי מוקדם של מחלות לב. אנו משתתפים בטיפול בבעיות הנלוות האלה, ולא מסתפקים בצנתורים בלבד. גם אני הקדשתי מעל דפים אלה יותר מכתבה אחת לנושא המניעה.

אחד מחברי, שהוא מהמצנתרים הטובים והבכירים בישראל, שוקד כיום על פיתוח שמן זית חדש המועשר בתרכובות טבעיות נוגדות חמצון, שעשויות לפעול נגד טרשת בעורקי הלב. לפי ההיגיון של תוכניתה של וייס, הוא היה אמור לקבור את המצאתו, שעלולה למנוע ממנו בעתיד את פרנסתו. מצנתרים אחרים עוסקים בפיתוח טכנולוגיות בלתי פולשניות לזיהוי ואיתור מוקדם של מחלות לב, שעשויות למנוע את הצורך בחלק מהצנתורים.

ויש כאלה, שפשוט ממשיכים לצנתר – לא משום ש"מתחשק להם", אלא משום שיש חולי לב רבים שזקוקים לכך, כדי לפתור את בעייתם במהירות וביעילות. השילוב בין הצנתור והטיפול ההתנהגותי והתרופתי המונע, מאפשר התערבות בשלב מוקדם של מחלות לב, עוד בטרם התרחש נזק משמעותי לשריר הלב. התוצאות הקליניות של הצנתורים טובות, ומשפרות את איכות חייו של המטופל במרבית המקרים.

אף אחד לא מצפה לתודה או לתמורה על כל זאת, אך איני רואה סיבה להשתלחות התקשורתית. צריך להבין את ההשפעה של תוכנית כזאת על הציבור, שלא תמיד מבחין בין עיקר לטפל ועלול לפתח חוסר אמון גורף במערכת הרפואית הקרדיולוגית בכלל, ובקרדיולוג המצנתר בפרט. זאת, למרות שצנתורי לב שנערכים לפי אינדיקציות רפואיות קפדניות ולאחר שיקול דעת ודיון מקדים בין הצוותים הרפואיים ובשיתוף פעולה עם החולה – עשויים לסייע רבות לשמירה של שלומו ובריאותו של המתרפא.