"חשמל צעקתי, חשמל!"

הוא היה רק בן 38, אבל זה כבר היה התקף הלב השני שלו. תוך כדי ההנשמה המלאכותית, מכות החשמל ועיסויי הלב הצלחנו לצנתר את שני העורקים הסתומים בלבו, שעתיים של מלחמה בין חיים למוות. יש אנשים וחוויות שהולכים אתך כל החיים

לאחרונה נפגשנו באקראי, בכינוס רפואי הומה אדם. באחת ההפסקות הצטלבו דרכינו בפרוזדור סמוך לאולם ההרצאות ונדנו זה לזה לשלום. "מה שלומך?" שאלתי. "אתה רואה, חי", הוא ענה וחייך אלי, ושנינו המשכנו הלאה. זכרתי שהוא עוסק בטכנולוגיות רפואיות, אך לא יותר מכך. באותו יום שישי לפני חצי שנה, הפרטים המדויקים לא היו חשובים במיוחד.

הייתי אז בדרכי לקנות יין בטרם כניסת השבת, כשהטלפון צילצל ועל הקו הייתה שותפתי למחלקה, רופאה מצנתרת. היא בישרה לי שהוא הובא לבית החולים בגלל התקף לב. זה לא היה ההתקף הראשון שעבר – שנתיים וחצי קודם לכן צינתרנו אותו יחד, ופתחנו לו סתימות בשני עורקים בלב. כבר אז לא ידענו מה גרם לו לחלות בגיל כה צעיר, באמצע שנות השלושים לחייו.

"זה התקף כפול", מסרה שותפתי את האבחנה העדכנית שלה. כנראה ששני עורקים בלבו נסתמו. "זה נראה לא טוב, ואנו בדרך לצנתור נוסף", הוסיפה. חייו היו בסכנה. ויתרתי באחת על הקניות לשבת ודהרתי לבית החולים. בדרך עידכנו אותי שמצבו החמיר מאוד, ובהגיעי למעבדת הצנתורים לבו כבר חדל לפעום והצוות החל בפעולות החייאה. "חשמל!", זעקתי, וזרם ישיר בעוצמה של 360 ג'אול הקפיץ את חזהו.

קצב הלב חזר, אבל את לחץ הדם אי אפשר היה למדוד ואיבחנו שהוא עבר הלם לבבי קשה ביותר. למעשה, הלב שלו מת. המשכנו בהחייאה. יחד עם הרופא המרדים שהגיע לסייע, הסדרנו את ההנשמה המלאכותית, לאבי העורקים החדרנו "בלון פועם" – אביזר שתומך בלב שנכשל בתפקידו, הרופא התורן ממחלקת טיפול נמרץ-לב עיסה את לבו. "חייבים אדרנלין" זעקתי לאחות. המנה הראשונה ניתנה לווריד, אבל הדם בגופו לא נע כדי להזרים את האדרנלין אל הלב. המנה השנייה כבר ניתנה ישירות לעורק הכלילי ולתוך הלב הממאן לפעום. כעבור מספר שניות הלב הראה סימנים ראשונים של התאוששות, אבל מהר מאוד נכנס שוב לפרפור מהיר ונאלצנו לתת מכת חשמל נוספת.

"אין לנו שום סיכוי להציל אותו, אלא אם כן נפתח את העורקים הסתומים", לחשתי לשותפתי. במקביל לעיסויי הלב ולהנשמה, התחלנו במאמץ המשותף לצנתר אותו, כאשר הלב עדיין לא פועם. דבר ראשון, בחרנו לטפל בעורקים שנסתמו בפעם הקודמת, לפני שנתיים. אחר כך המשכנו לטפל בסתימות החדשות שנוספו והחמירו את הבעיה. "לא יאומן, רק בן 38 ותראה את מצב העורקים שלו", אמרה שותפתי לצנתור.

פרפור החדרים הבא תפס אותנו בעת ניפוח הבלון, שמרחיב את העורק הסתום. היינו צריכים לתת לו מנת חשמל נוספת – אבל לצורך כך חייבים להוציא מגופו את הבלון ולהתרחק. אחרי מכת החשמל, הלב חזר לפעום באחת, אך הראה סימני אי-יציבות חשמלית, שחייבה אותנו לתת מכה נוספת.

כך המשכנו לצנתר, לעסות, לתת מכות חשמל ולהנשים לסירוגין, ובין לבין להזליף תרופות שונות, כדי לייצב את דופק הלב ולחץ הדם. האחות עבדה במהירות, כמו צוות סיעוד שלם. "הלב מתחיל לחזור", סיננה שותפתי לאחר שפתחנו את העורק הראשי. "על גופתי המתה הוא ימות", השבתי, אך כמעט כמו בתגובה לדברי התרחש פרפור נוסף, וניתנה מכת חשמל נוספת. עשרים פעמים בסך הכול התרחש "מחול חרבות" הזה, בפרפור בין חיים למוות.

השינוי הדרמטי התרחש לאחר שפתחנו את העורק השני. קצב הלב התייצב וכמוהו גם לחץ הדם, וניתנה לנו ההזדמנות ל"מקצה שיפורים". ליתר ביטחון, הוספנו סטנט (קפיץ שתומך בדפנות העורק ומאפשר את זרימת הדם) לשלושת הסטנטים שכבר הותקנו, וכך יכולנו לחזור לעורק הראשי ולוודא שהכל פתוח. שאלנו את עצמנו אם המוח נפגע בזמן התקף הלב, אך המטופל כמו קרא את מחשבותינו והחל להראות סימני התעוררות והתנגדות למכונת ההנשמה. "זה סימן טוב" אמרנו, והוספנו לו מנת הרדמה כדי להקטין את המצוקה שבה היה נתון. לאחר כשעתיים כבר יכולנו להירגע, ראינו אור בקצה המנהרה.

למחרת באתי לבקרו במחלקה לטיפול נמרץ. הוא שכב במיטה, מוקף בבני משפחתו, חיוך נבוך נסוך על פניו. הוא לא ידע ולא זכר דבר מאירועי אתמול. "שמעתי שהתעלפתי", לחש. "אכן", עניתי, ולא הוספתי דבר. לשם מה לגרום לו לחץ מיותר? התאוששותו היתה מופלאה. לבו החלים – באופן חלקי אמנם, אך מעל ומעבר למה ששיערנו בתחילה. כעבור עשרה ימים הוא השתחרר מבית החולים. נפגשנו פעם נוספת במרפאה, זמן קצר לאחר שחרורו מבית החולים. מצבו היה טוב ויציב והדגשתי בפניו את הצורך ליטול כל חייו תרופות מדללות דם, ולהוריד את רמת הכולסטרול בצורה דרסטית. מאז לא ראיתיו, עד לאותו בוקר בכינוס, חצי שנה מאוחר יותר.

בבית הספר לרפואה בירושלים למדתי קורס בפסיכולוגיה. לימדו אותנו שבחוויות שעוברים החולים צריך להימנע ממעורבות רגשית יתר על המידה. "זה יעזור לכם להמשיך לתפקד גם בעתות מצוקה וטרגדיות קשות שתחוו עם המטופלים שלכם", אמר המרצה. אינני זוכר איזה ציון קיבלתי באותו קורס, אך לאחר שראיתיו חולף על פני בכינוס, חשתי שלא רק שקשה להתנתק רגשית מאירועים רפואיים מסוימים, לפעמים אולי גם לא חייבים.