90 דקות גורליות להצלה אחרי התקפת לב

אם חולה הסובל מהתקף לב מוכנס לחדר הצנתורים עד 90 דקות אחרי שהגיע לבית החולים, סיכוייו להינצל גבוהים מאוד ונחסכים ממנו סיבוכים וקשיים בתהליך ההחלמה. גם הזמן החולף מתחילת הסימפטומים ועד הקריאה לעזרה הוא קריטי

מר בצר רץ על המסלול בחדר הכושר, כשלפתע חש בכאב עז שפילח את חזהו. לכאב התלווה קוצר נשימה והוא לחץ על הכפתור המפסיק את תנועת המסילה. אחרי מנוחה של כשתי דקות, שבהן הכאב רק הלך והתגבר, הוא החל לחשוש שלקה באירוע לב וביקש מהאחראי על מכון הכושר להזעיק ניידת טיפול נמרץ. התובנה הזאת, ללא ספק, הצילה את חייו.

ההיסטוריה המשפחתית שלו אינה מעודדת: אביו מת מהתקף לב כשהיה בן 52. לכן ניסה מר בצר, בן ה-47, לפעול לפי כל ההמלצות הכתובות בספרים, כדי לשמור על בריאותו. הוא התאמן במכון כושר שלוש פעמים בשבוע, נמנע מעישון והקפיד על תזונה מאוזנת. כל זה לא סייע למנוע את אירוע הלב שבו לקה.

כשהניידת הגיעה, הרופא שהיה בה בדק אותו ומיהר לבצע תרשים א-ק-ג. הוא קבע שהחולה סובל מהתקף לב חריף בדופן הקדמי ויש לפנותו לבית החולים הקרוב. כשהיה באמבולנס עשה הצוות הרפואי את כל הפעולות הנדרשות, כולל מתן כדור אספירין שאותו הצטווה ללעוס ולהניח תחת לשונו.

צוות הניידת התקשר ליחידה לטיפול נמרץ של בית החולים, מסר דיווח על מצבו של החולה וקיבל הנחיה להביא אותו ישירות לחדר הצנתור. בצנתור, שהחל כ-40 דקות לאחר שהחולה חש בסימנים הראשונים להתקף, התברר שהוא סובל מקריש דם, היוצר חסימה חדה של העורק הקדמי היורד (אחד העורקים הראשיים המספקים דם ללב). בצנתור נפתחה החסימה בתוך דקות ספורות, שאחריהן חש החולה הקלה משמעותית. תרשים הא-ק-ג שהופק בשלב זה של הטיפול כבר הראה שלבו פועל באופן תקין.

פחות משעה לאחר שהחל לחוש כאבים, הושתל בעורק החסום בלבו תומך (סטנט), שייצב את מצבו. בבדיקה להערכת הפגיעה בלב התברר שהוא סובל מבעיית תפקוד קלה יחסית. לאחר אשפוז שארך חמישה ימים, ללא סיבוכים מיוחדים, הוא הועבר למרכז החלמה וכעבור זמן קצר שוחרר לביתו.

זה כלום

אירוע הלב שפקד את מר דוידי, בן 54, היה שונה. הוא התעורר משנתו בחמש בבוקר עקב כאב חד בחזה שלווה בתחושת צרבת קלה והקרין לגב העליון ולצוואר. דוידי קם ממיטתו והחל להלך בסלון, בתקווה שהכאב יעבור. הוא שתה כוס חלב, מכיוון שזכר שזה "טוב לצרבת", ומאוחר יותר נסע ליום עבודה רגיל במשרד, למרות הכאב הטורדני שלא פסק. אפילו לאשתו לא סיפר מה הוא מרגיש.

לקראת הצהריים חש חולשה רבה והחל להזיע. הוא הבין שמשהו לא כשורה, אך לא היה מסוגל למקד את הרגשתו ולא הבין את משמעותה. הוא החליט לצאת מהעבודה בשעה מוקדמת וביקש ממזכירתו לבטל את כל הפגישות שנועדו לו לאותו יום. בדרך הביתה, הרגשתו רק החמירה. "מה קרה? אתה נראה נורא", אמרה אשתו כשפתחה לו את הדלת. "זה כלום, זה יעבור, אני פשוט זקוק למנוחה", ענה לה.

למזלו, אשתו לא השתכנעה ולאחר ויכוח קצר, התקשרה לשירות האמבולנס ותיארה את מצבו: "בעלי חלש, הוא מזיע ומתלונן על כאב עמום בחזה וצרבת". ניידת טיפול נמרץ הגיעה למקום בתוך דקות ספורות והרופא קבע שהוא סובל מהתקף לב חריף, בשלב מתקדם, ושיש לפנותו מיד לבית החולים.

בנסיעה לבית החולים סבל מר דוידי משני אירועים של דום לב, כתוצאה מהפרעות קצב, שחייבו את צוות הניידת לעצור בבהילות ולתת לו "שוק חשמלי", כדי להחזיר את לבו לפעילות סדירה. צוות בית החולים עודכן מבעוד מועד והניידת הביאה את החולה ליחידה לטיפול נמרץ לב, חסר הכרה ומונשם.

החולה הגיע למחלקה קרוב לשלוש אחר הצהריים, כעשר שעות לאחר שהחלו התסמינים המחשידים. בבדיקת אקו-לב שעבר סמוך לבואו לבית החולים, התברר כי הוא סובל מנזק נרחב בדופן הקדמי של הלב. תפוקת הלב היתה פחות ממחצית מתפוקתו במצב תקין. הוא הובהל למעבדת הצנתור, שם טופל תחת הרדמה. בצנתור נמצאה חסימה של העורק הקדמי היורד, עקב קריש דם גדול. הקריש נשאב ולאחר מכן ננקטה פעולה לשחזור זרימת הדם בעורק. הפעולה עצמה היתה קשה ומורכבת ולוותה בחוסר יציבות ניכר של קצב הלב ולחץ הדם. החולה נזקק לתמיכה של תרופות שונות ובאבי העורקים שלו הושתל בלון פועם, כדי לתמוך בלב הכושל ולשפר את זרימת הדם.

הצנתור הסתיים כאחת עשרה שעות וחצי לאחר התחלת ההתקף. הנזק שנגרם ללב היה נרחב וקרוב לוודאי בלתי הפיך. גם האשפוז של מר דוידי לאחר הטיפול הראשוני היה ממושך וסבוך. הוא סבל מאירועים חוזרים של אי ספיקת לב והפרעות קצב. שבוע ימים לאחר ההתקף הושתל בלבו קוצב-לב שבו גם מכשיר דפיברילטור, המאפשר מתן שוק חשמלי כדי למנוע דום לב עתידי, העלול להתרחש לאחר התקף לב כה נרחב. אחרי עשרה ימי אשפוז הוא שוחרר למסגרת החלמה ולאחר מכן לביתו, עם המלצה לשיקום לב ממושך.

עניין של זמן

שמות שני החולים בדויים, אבל סיפוריהם לקוחים מהמציאות היום-יומית שבה נתקלים רופאים ביחידה לטיפול נמרץ וביחידת הצנתורים. התקף לב, אחת המחלות הקטלניות השכיחות בעולם, נגרם כתוצאה מסתימה של עורק כלילי (עורק המספק דם ללב) בקריש דם, החוסם את מעבר הדם לשריר הלב. במצב זה נגרמת פגיעה כמעט מיידית בתפקוד הלב, שהולכת ומחריפה ככל שעובר הזמן.

שני החולים סבלו מסתימה בעורק הקדמי היורד, אבל הזמן שחלף עד שפנו לעזרה רפואית, השפיע באופן בולט על תהליך ההחלמה של כל אחד מהם. בהתקף לב יש חשיבות קריטית לזמן העובר מהתחלת הסימפטומים ועד לאבחון ולטיפול. ככל שפרק הזמן הזה קצר יותר, סיכויי ההישרדות טובים יותר והסיכויים לשמור על תפקוד הלב גבוהים יותר.

עד לפני שנים לא רבות, חולים שסבלו מהתקף לב קיבלו טיפול תרופתי, שנועד להמיס את קריש הדם החוסם את העורק. בעשור האחרון, בעקבות מחקרים רחבי היקף, גברה ההכרה שהטיפול הדחוף בצנתור יעיל יותר מהטיפול התרופתי, מכיוון שבאמצעותו אפשר לחדש את זרימת הדם בעורק הכלילי החסום באחוזים גבוהים יותר (95% בצנתר לעומת 70% בטיפול התרופתי). כתוצאה, הסיכוי להציל את חיי החולה ולשמר את תפקוד הלב טוב יותר.

בעקבות נתונים אלה, זנחו בתי חולים רבים ברחבי העולם, וגם בישראל, את הטיפול התרופתי והחלו להפעיל מערכי צנתור הנמצאים בכוננות מסביב לשעון, כדי לאפשר לחולים הזקוקים לכך טיפול דחוף בצנתור בכל שעות היממה.

המחקרים לא רק הבהירו את היתרון הניכר שיש לצנתור, אלא גם העמיקו את המודעות לחשיבות הקריטית שיש לזמן ההגעה לבית החולים ולתחילת הטיפול הדחוף בו. במלים אחרות, הטיפול הדחוף בצנתור באדם שלקה בהתקפי לב צריך להתחיל בתוך 90 דקות מהגעת החולה לבית החולים, וככל שיותר מוקדם כך ייטב. טווח הזמנים הזה מעוגן בהנחיות של איגודי הקרדיולוגים בארצות הברית, באירופה וישראל.

במחקרים שנערכו בארצות הברית, בקנדה ובאירופה, נמצא ש-40%-50% מבתי החולים התעכבו מעבר ל-90 דקות במתן צנתור דחוף לחולי אוטם שריר הלב. לנתון זה יש משמעות מרחיקת לכת. אם חולה ממוצע מתקבל בבית החולים בתוך שש שעות מתחילת הסימפטומים, ומצונתר בתוך פחות מ-90 דקות, התמותה הממוצעת היא 3%. עיכוב בחצי שעה מביא להכפלת אחוזי התמותה מהתקף לב.

בישראל המצב טוב בהשוואה לארצות הברית ולקנדה. בבדיקות סקר שנערכו בארץ לפני כשנתיים התגלה, שבמרבית בתי החולים עוברות כ-70 דקות, בממוצע, מהגעת החולה לבית החולים ועד שניתן לו טיפול דחוף בצנתר. הטיפול היעיל יחסית בישראל נובע, בין השאר, מהיותה מדינה קטנה, שבה צפיפות גבוהה יחסית של מרכזים קרדיולוגיים המסוגלים לספק טיפול דחוף.

עם זאת, גם בישראל יש מקרים לא מעטים של איחור בטיפול. לכן כמה מרכזים רפואיים החלו להפעיל שירות צנתורים ביום ובלילה. במקרים רבים חולים הסובלים מהתקף לב מופנים ישירות לחדרי הצנתור, ואינם מתעכבים בחדרי המיון. ממחקרים שנערכו בישראל בשנים האחרונות נראה, שמדיניות זו משפרת את סיכויי החולים לקבל טיפול מהיר ולשרוד את התקף הלב.

כדי לשפר עוד יותר את הטיפול ולהפחית את התמותה מהתקפי לב, נדרש אבחון מהיר, ובעקבותיו טיפול דחוף ויעיל. לשם כך דרושים השקעה בכוח אדם מקצועי ובטכנולוגיה ויישום של נוהלי עבודה מתאימים. כל אלה לא יועילו, אם בציבור לא תהיה מודעות לחשיבות הקריטית של משך הזמן החולף מתחילת הסימפטומים ועד להגעה לבית החולים. לכן יש לקיים פעולות הסברה שישימו דגש על עניין זה. שילוב של שני התהליכים הוא ערובה להצלת חייהם של בני אדם רבים.