סינדרום ינטל

אף שמחקרים רפואיים רבים הוכיחו שבגיל מבוגר נשים חולות ואף מתות ממחלות לב יותר מאשר גברים, המודעות למניעה, לאבחון ולטיפול עדיין נמוכה מדי.

ינטל הוא סרט מוסיקלי משנת 1983 בבימויה ובכיכובה של ברברה סטרייסנד, המבוסס על סיפורו של יצחק בשביס זינגר "ינטל בחור ישיבה". הסיפור והסרט עוסקים באופן ההתמודדות של אשה יהודייה המתחזה לבחור ישיבה עם גישת הממסד הדתי לחינוכה ולדרך התנהלותה בעולם הישיבה. לא רבים יודעים שברפואת הלב נטמע המושג "ינטל" לכדי סינדרום רפואי של ממש.

הסינדרום הקרדיולוגי על שם "ינטל" הוגדר בשנת 1991, במאמר קלאסי של ד"ר ברנדין הילי בכתב העת "New England Journal of Medicine". הילי, רופאה קרדיולוגית בכירה, שבאותה התקופה עמדה בראש מכון הבריאות הלאומי האמריקאי, טבעה במאמר את המושג "סינדרום ינטל" כדי להתריע מפני ההתייחסות קלת ראש למחלת לב אצל נשים, שרווחה באותם ימים, כאילו מדובר ב"התחזות" של הנשים ואימוץ בעיות "גבריות".

במלים אחרות, הילי קבעה שיש להתייחס באותה החומרה לתלונות המעלות חשד למחלת לב בנשים כמו לתלונות של גברים, ולהמשיך את הבירור והטיפול בהתאם לסטנדרטים הקרדיולוגים המקובלים, ללא הבדל בין המינים.

מחלות טרשתיות בעורקי הלב הן האחראיות העיקריות לתמותה ולתחלואה בעולם המערבי ובמדינת ישראל. הן גורמות להתקפי לב ועלולות לגרום גם לתסמונת כישלון הלב. המחלה פוגעת בגברים ונשים כאחד. במדינת ישראל, יחס התמותה בין גברים לנשים ממחלות בעורקי הלב עומד על 1.8, שממקם אותה במקום גבוה יחסית בעולם המערבי. בנוסף, שיעור התמותה בנשים ישראליות הוא 71 ל-100 אלף, לעומת 64 ל-100 אלף בממוצע במדינות האיחוד האירופי.

לפי הסטטיסטיקה המערבית, מחלות בעורקי הלב בנשים מתפתחות כעשר שנים מאוחר יותר מאשר בגברים. המומחים סבורים שהמחזור ההורמונלי מגן על הנשים בצעירותן מפני התפתחות טרשת עורקים, והיא באה לידי ביטוי קליני בגיל מבוגר יותר. תורשה בעייתית ומחלות נלוות כגון סוכרת או עישון, עשויות להאיץ מאוד את טרשת העורקים בנשים.

גישה שמרנית מדי

ברוב המחקרים הקרדיולוגיים על מחלות לב, נמצא שהיחס בין גברים לנשים הוא בין שניים עד שלושה לאחת. אולם, בגיל המבוגר (65 ומעלה) היחס מתאזן, ויותר נשים חולות ואף מתות ממחלות לב מאשר גברים. עם זאת, רק כשליש מחולי הלב שעוברים התערבויות קרדיולוגיות שמשפרות או שמאריכות איכות חיים, כגון צנתורים או ניתוחי מעקפים, הן נשים. היחס אף נמוך יותר כשמדובר בשימוש בטכנולוגיות חדישות, כגון השתלת קוצבים מיוחדים, או התקנים מושתלים לתמיכה בלב הכושל.

הבעיה משמעותית אף יותר כאשר מדובר באבחון ובטיפול בתסמיני מחלות לב בנשים. בעשור האחרון תועדו בספרות הרפואית כמה סדרות מחקר שמהן אפשר ללמוד כי קיימת נטייה לעיכוב באבחנה של מחלות לב בנשים לעומת גברים. גם כאשר המחלה כבר מאובחנת, הטיפול נוטה להיות "שמרני" יותר לעומת הטיפול בגברים. אמנם לשמרנות יש היבטים חיוביים בתחומים שונים, אך במובן הקרדיולוגי, גישה שמרנית ופסיווית מדי עשויה להתפרש כנטייה לאיחור באבחון וטיפול.

ממחקרים שבוצעו בארץ ובעולם, עולה שנשים שמתקבלות לבית החולים בגלל התקף לב חריף הן בממוצע מבוגרות יותר וחולות יותר, ומשך הזמן שעובר מהופעת הסימפטומים ועד להגעה לבית החולים הוא ארוך יותר. הדבר אף מיתרגם לשיעורי תמותה הגבוהים פי שניים עד שלושה בנשים שעברו התקף לב לעומת גברים.

בקרב נשים קיימת לעתים הסתמנות בלתי טיפוסית של מחלות לב כליליות. הסימפטומים הקלאסיים של מחלת לב, כגון כאבים לוחצים בחזה המקרינים ליד או קוצר נשימה במאמץ, עשויים ללבוש צורה שונה בנשים. תלונות על עייפות או הזעת יתר, או סתם הרגשה כללית רעה ולא ממוקדת, עשויות להיות ביטוי להתפתחות מחלת לב משמעותית בנשים, שמחייבת המשך בירור וטיפול. בנוסף, תוצאותיהן של בדיקות הלב, כגון מבחן מאמץ או מיפוי לב, עשויות לעתים ללקות בחוסר חד-משמעותיות, וכתוצאה מכך לעורר דילמה אבחונית. כמו כן, בנשים הסובלות ממחלות בעורקי הלב קיימת שכיחות יתר של מחלות רקע, כגון סוכרת או עודף משקל, שעשויות להקשות עוד יותר על הזיהוי החד-משמעי של תסמיני התעוקה הטיפוסיים.

אבחון, מניעה וטיפול

מהם, אם כן, כללי היסוד לפיהם ניתן להנחות אותנו בכל הנוגע לאבחון ולטיפול במחלות לב בנשים? ראשית, יש להתייחס לתלונות לבביות בנשים באותה מידה של "רגישות ונחישות" שבה מתייחסים אליהן בקרב גברים, וייתכן שאף מעבר לכך, זאת בעקבות האפשרות להסתמנות הבלתי טיפוסית. כמו כן, אין להקל ראש בתלונות המחשידות לקיומה של מחלת לב, ויש לעודד נשים לפנות לביצוע בירור קרדיולוגי מלא כשעולה חשד לנוכחות מחלת לב פעילה, גם אם הסממנים שלה אינם טיפוסיים.

למותר לציין שרמת המודעות למניעה וטיפול במחלות לב בנשים צריכה להיות בסטנדרטים הטיפוליים הגבוהים ביותר, תוך שימת דגש על נושאים ייחודיים להן, כגון סוגיות הקשורות בבטיחות טיפול הורמונלי חלופי, במהלך או לאחר תקופת גיל המעבר. נושא המניעה הוא חשוב ביותר, במיוחד כשמדובר ביכולת לנטרל שילוב של גורמי סיכון משמעותיים, כגון: יתר שומנים בדם, יתר לחץ דם, עישון וסוכרת, או שימוש בלתי מושכל בטיפול הורמונלי משלים בנשים שנמצאות בסיכון יתר להתפתחות מחלה טרשתית או קרישי דם בעורקים.

יש לעודד בקרב נשים פעילות גופנית יומית (30 דקות לפחות) וירידה במשקל עודף. כמו כן, יש להקפיד על משטר תזונה דל בשומן, ובמקרים מתאימים (ועל פי מרשם רופא), לשקול טיפול מונע באספירין כנגד היווצרות קרישי דם בעורקי הלב והמוח, כנהוג זה שנים רבות בקרב גברים.

אם מתעורר צורך בביצוע התערבות קרדיולוגית בנשים (כמו גם בגברים), יש להשתמש במגוון הכלים הטיפוליים שעומדים לרשות הרפואה המודרנית, כגון: תרופות, צנתורים, ניתוחי מעקפים או השתלת קוצבי לב מתוחכמים. בעבר, התערבויות טיפוליות בעורקי הלב נחשבו למסוכנות יותר בנשים לעומת גברים, אך ההתפתחות הטכנולוגיות שחלה בעשור האחרון, הן בצנתורים והן בכירורגיית הלב, גרמו לסגירת פערים ביחס לפוטנציאל הסיבוך ולמזעור רמת הסיכון.

בנוסף, יש להכיר בעובדה שמחלות כלי דם בנשים עלולות לבוא לידי ביטוי במערכות גוף נוספות, כגון במוח, בכליות ובגפיים, ולכן נדרשת לעתים גישה אבחונית וטיפולית רב-מערכתית לפתרון בעיות נלוות וחשובות שמאיימות על אספקת הדם לאיברים חיוניים נוספים. כמו כן, יש לדאוג שבמחקרים רפואיים בנושאי הלב יינתן ייצוג הולם לנשים, זאת כדי שיהיה אפשר להסיק מסקנות כוללניות ובעלות מובהקות סטטיסטית בנושא טיפול ומניעת מחלות לב הרלוונטיים לנשים וגברים גם יחד.