הסטנט שלי לוקח את שלך בסיבוב

השמועה פשטה בין החברים: יגאל לקה בלבו ואושפז. כשהגיע באיחור היישר מצנתור, גאה בתומכן החדיש שהותקן בעורקיו, התפתח ויכוח סוער של מי הכי טוב

הפרלמנט של יום שישי בצהריים היה מזמן לאגדה. מסביב לשולחן יושבים "טובי הבנים", שכבר מזמן נהפכו לאבות ואפילו לסבים, ומתווכחים על דברים ב"רומו של עולם". הם מכירים זה את זה עשרות שנים ולכולם היסטוריה משותפת של חוויות משדה הקרב, לימודים משותפים ובילויים בארץ ובעולם.

לא תיכנס שבת בלי שמוטק'ה יספר בפעם המי יודע כמה כיצד נשא על כתפיו, "סחיבת פצוע", את חיימק'ה בעוד הפגזים בתעלה נופלים מטרים ספורים מהם, ובלי שצביקה יספר כיצד דהר ברכב משוריין לצד המפקד לנקודה הדרום-מערבית בכיתור הארמיה. זאת גם הנקודה שבה ייאנח ויאמר "הו אריק אריק", וכולם כאיש אחד ירימו כוסית ויסקי או בירה צוננת למען החלמתו של החבר הנערץ. מכאן ימשיכו וינתחו את המצב הפוליטי-המדיני של השבוע שעבר וכל אחד יוסיף ניתוח ופרשנות ומסקנה בשאלה מי צריך ללכת הביתה ומי ראוי לבוא במקומו.

השבוע האווירה היתה קצת שונה. חסרה נקודת המבט של יגאל, המבוגר שבחבורה, שהודיע מבעוד מועד לחיימק'ה כי יאחר להגיע, אך יש לשמור לו מקום ואוי ואבוי אם לא יישארו סרדינים. לכולם היתה ידועה הסיבה לאיחור של יגאל, שהשתחרר באותו בוקר מבית החולים, שם עבר צנתור בלבו.

השמועה שפשטה בין החברים היתה שיגאל לקה בלבו, אובחן ואושפז עוד באותו היום, שהוא עבר צנתור בתוך שעות בודדות, שהכל עבר בסדר, עד כדי כך, שהכוונה היא לשחררו בבוקר שלמחרת. "אני חושב שזה מוגזם שהוא מגיע ביום השחרור מבית החולים, היינו צריכים להגיד לו לא לבוא", אומר מוטק'ה. "השתגעת", עונה לו חיימק'ה, "להודיע ליגאל לא לבוא זה גרוע יותר מאשר לבשר לו על התקפת לב".

מסביב לשולחן יושבים לא רק בוגרי יחידות מובחרות ואוניברסיטאות ומנהלים בעבר ובהווה, כי אם אנשים בעלי היסטוריה עשירה של מחלות לב. סיפורי הגבורה (או שמא האומללות) של כל אחד ואחד מהם כבר נדון בהרחבה כאן, והסיפורים צצים ועולים שוב כל אימת שאחד מהם זוכה לעבור את החוויה המפוקפקת של אירוע לב, צנתור או ניתוח מעקפים.

הפעם היה זה תורו של יגאל לפתוח את הדיון ולספר את חוויותיו. לקראת השעה שלוש הוא מגיע, רגלו מדדה מעט ופניו קצת חיוורות, אך חיוך של ניצחון נסוך עליהן. "אמרתי לכם שאני מגיע, נשארו סרדינים?" אומר יגאל ולמראה הדגים הזעירים בתחמיץ שנשמרו בצלחת במיוחד בעבורו מתפשט חיוך רחב על פניו. "נו איך היה?" שואל אהרל'ה מסוקרן. "מה אני אגיד לכם רבותי, חוויה. הכל התרחש כל כך מהר, ממש כמו בסרט. התלוננתי, נסעתי, הגעתי, אובחנתי, טופלתי ועכשיו ברוך השם הכל בסדר".

"ומה עשו לך?" שואל מוטק'ה. "צנתור, ולא סתם צנתור. שמו לי סטנט חדש ומשוכלל בלב, כמוהו יש רק לאנשים בודדים בעולם". "איך קוראים לו?" שואל חיימק'ה, "לרופא או לסטנט?" שואל יגאל. "לסטנט, כמובן" עונה חיימק'ה. "אני חושב שקוראים לו צ'מפיון (שם בדוי)", אומר יגאל בגאווה. "צ'מפיון, צ'מפיון, זה לא הסטנט הזה שאמרו עליו שגורם לבעיות?" אומר מוטק'ה כבדרך אגב. "מה פתאום בעיות, הרופא אמר לי שזאת המלה האחרונה בתחום, הפרארי של עולם הצנתורים". "אני לא יודע", אומר מוטק'ה, "לי יש סטנט אחר שהושתל בלבי לפני שנה, ואם שלך זה פרארי הרי למיטב הבנתי לי יש פורשה". "מוטק'ה, תיזהר, אתה לא יודע מה אתה מדבר, ובכלל לך תבדוק אם את הפורשה שלך לא צריך כבר להחליף", עונה יגאל כמעט בצעקה.

כאן מתערב צביקה ואומר: "פורשה, פרארי, לי בכלל יש מעקף בלב ולפי מה שהבנתי מהקרדיולוג שלי זה עדיף על מכוניות המרוץ שלכם". "מה אתה מדבר", אומר חיימק'ה: "לי אמרו שהכי חשוב זה הכדור ההוא, נו איך קוראים לו, שממיס את השומנים בדם, אני לוקח אותו כבר שנים ובזכותו אני לא זקוק לכל הגאדג'טים שלכם". "רבותי, אני מבקש מכם", אומר יגאל, "תנו קצת כבוד לחולה לב ומצונתר טרי". "ומי צינתר אותך? הקיבוצניק ההוא?" שואל חיימק'ה. "לא קיבוצניק, עירוני בן עירוני, תיחקרתי אותו על משפחתו, הגענו עד לסבא שלו בפלונסק, ייתכן בכלל שאנחנו קרובי משפחה. בחור נחמד, כל היום מתרוצץ".

וכך נמשך הדיון ומתלהט סביב השאלה למי יש את הטוב ביותר, למי יש עם תרופה ואיזו, למי יש מעקף במקום סטנט ולמה חשוב לשכנע את ארהל'ה, אחרון המעשנים בחבורה, שהוא חייב, ממש חייב, להפסיק לעשן. ואחר כך חוזרים כמדי שבוע להעלות זיכרונות מההפגזות, מצליחת התעלה ומסחיבת הפצוע, ומסיימים בהרמת כוסית לזכר אלה שאינם עוד עמנו. מכאן עוברים לדיון מעמיק בענייני היום. "הוא חייב ללכת", אומר צביקה וכולם אחריו, "חייב, חייב". לפחות בנושא זה הגיעו לקונסנסוס