אורח מזמזם במעבדת הצנתור

כשמגיעים אורחים מחו"ל למעבדת הצנתור שלנו אני מתהדר כטווס. "רואים", אני אומר להם, "הציוד הוא אמריקה", ומוסיף באנגלית, על מנת להרשים, "state of the art". "ולא בכדי", אני מוסיף, "זה משום שאנחנו מקפידים מאוד על ניקיון ועל איכות הציוד, ממש כמו בבית. זה אמנם המזרח התיכון, אך אצלנו מתקיימת האמרה: 'מזרח תיכון חדש'".

כל זה החזיק מעמד עד ליום ראשון האחרון, עת הופיע אורח בלתי צפוי במעבדת הצנתורים שלנו. היה זה תוך כדי פעולת צנתור במר אוחנה (שם בדוי), שבה הכל התנהל למישרין ולפי התוכנית. העורק הראשון טופל ללא סיבוכים, הבלון והסטנט מצאו את דרכם בקלות לאזור הסתימה וזרימת הדם בעורק חודשה לשביעות רצוני, כך שניתן היה לעבור ולטפל בעורק הסתום הנוסף. ההכנות לפתיחה השנייה היו בעיצומן, אלא שבאמצע ניפוח הבלון, בעודי מתזמן את משך הניפוח, שמעתי פתאום רעש זמזום לא צפוי אך חשוד מאוד.

מיד הפניתי את הראש ימינה ושמתי לב לאורח לא צפוי, זבוב שהצליח לחמוק מבעד לחלון ונכנס למעבדת הצנתורים שלנו. האורח ריחף בגובה מסכי הצנתור כצופה נאמן במתרחש. "זבוב אינטליגנטי", חשבתי. "זבוב בעל אוריינטציה קרדיולוגית, מעניין לו". למרות המחמאות, שיחררתי את יד ימין מהצנתר וניסיתי לסלק את הזבוב בחבטת גב יד, או לפחות לפנותו משדה הראייה שלי, אבל ללא הצלחה. הזבוב התחמק באלגנטיות וייצב את מעופו בעמדה גבוהה יותר, כדי להמשיך ולצפות בעניין רב אחר המתרחש. "דוקטור רן, הכול בסדר?" שאל מר אוחנה. "הכל מצוין אדוני, הולך טוב מאוד", עניתי, בעודי רוקם במוחי תוכניות בנוגע לניסיון החיסול הבא.

ובכן, נכשלתי בחבטת גב יד, ובעיטה תהיה אקט בלתי סביר בעליל מפאת אילוצי המקום והזמן. מה נשאר לי לעשות? לא הרבה. אבל אז נזכרתי בסרט "נער הקראטה", שבו מלמד מורה יפאני קשיש לקראטה בשם מר מיאגי את הנער דניאל את כוחו של הריכוז בהדגימו בפניו כיצד הוא צד זבובים בעזרת מקלות אכילה. "אם מיאגי יכול, גם אני יכול", אמרתי לעצמי וידי הימנית לבשה צורת מלקחיים שצבתותיהן הופנו לעבר הזבוב המרחף. "אני אמעך אותך", סיננתי בין שיני ומיד התעופפה ידי לעבר הזבוב בניסיון ללכוד אותו, בעוד ידי השמאלית ממשיכה לאחוז בצנתר.

"מי בא?" שאל לפתע מר אוחנה, שהתקשה בשמיעה, בתגובה לשאגת הקרב שיצאה מקרבי בניסיון הציד הכושל. "זה אמיל?" הוסיף, "חיכיתי לו כל הבוקר". "מי זה אמיל?" שאלתי נבוך, כשאגלי זיעה מכסים את מצחי מרוב מאמץ. "אמיל זה הנכד שלי, הוא מד"ס בצבא". "אמיל המד"ס? רעיון לא רע", חשבתי לעצמי, אך מיד נסוגותי. "כיצד זה ייראה בעיני המשפחה? הסבא מוזמן לצנתור והנכד מתבקש לרדוף אחרי זבוב?"

החלטתי להוציא את אמיל מתמונת המערכה. "אולי זה זבוב ביוני?" חלף רעיון בראשי. "הרי נשיאנו החדש מדבר בכל הזדמנות על ננו-טכנולוגיה. אולי מישהו שתל זבוב ביון במעבדה שלנו?" הירהרתי, אך מיד ביטלתי את המחשבה. "המקרה לא מתאים", השבתי לעצמי בביטול. "אין כאן טכניקה חדשה, אין מה לצלם ולהעתיק, ובכלל, זבובי הננו עדיין לא נכנסו לשימוש מסחרי או קליני".

בינתיים הייתי חייב להמשיך במלאכת הצנתור. "סטנט, בבקשה", פניתי אל האחות בעודי חוזר ומביט שוב במסכים. ואז שמתי לב שהזבוב, סליחה, "אמיל" (כפי שהחלטתי לקרוא לו), מצא לעצמו אכסניה חדשה. הוא התיישב בדיוק על נקודת ההיצרות בעורק של מר אוחנה שהופיעה על פני מסך הצנתור. "אכן זבוב אנליטי. יודע לקרוא תמונות צנתור".

החלטתי לנקוט גישה חדשה ולהתעלם כליל מהאורח הבלתי קרוא. מדי פעם העפתי מבט חטוף וראיתי אותו ממשיך ומתבונן בנעשה בעניין רב, אבל כל אחד מאתנו עסק בשלו. אני צינתרתי, והוא צפה. לאחר שהפעולה הושלמה בהצלחה, פשטתי את המדים ולחצתי את ידו של מר אוחנה, מטופל מקסים ונהדר, וחשבתי לנסות שוב – הפעם בשם הסטריליזציה – לטפל ב"אמיל". לא זה שמחכה בחוץ וחרד לשמוע מה עלה בגורל סבו, כי אם אמיל המכונף שחדר בחוצפתו לחדר הצנתור והפריע לי להתרכז. אבל בדיוק באותו רגע פרש "אמיל" כנפיים, יצא דרך הדלת אל הפרוזדור הצר בחדר הבקרה, משם לחדר המזכירות והחוצה דרך הדלת הראשית.

"אכן, זבוב אינטליגנטי מאוד", אמרתי לעצמי בחיוך. "הוא וידא שהתהליך הסתיים בשלום, ורק אז עבר למקום אחר".