צנתור טיפולי

במקרים בהם מצביעים ממצאי הצינתור האבחנתי על צינתור טיפולי כאופצית הטיפול העדיפה, ממשיכים ברוב המיקרים בפרוצדורה והצנתור האבחנתי הפך לצנתור טיפולי . במקרים אלו החולה כמעט שאינו מבחין בהבדל משמעותי ב"חווית" הצינתור. הרופא מחליף את הצנתרים האבחנתיים בצנתרים טיפוליים ומעביר דרכם תיל גמיש ודקיק (0.3 מ"מ) מעבר להיצרות. על פני תיל זה מובלים צנתרים יעודיים (בקוטר של פחות מ-1 מ"מ), שעליהם נמצא כלי טיפולי (בד"כ בלון ו/או סטנט) אל איזור ההיצרות. בשלב זה מתחילה פתיחת החסימה המתבצעת במרבית המקרים באמצעות ניפוח בלון בתוך העורק (בממוצע בקוטר של כ-3 מ"מ ובלחצים של כ-8 אטמוספרות) . בכ-95% אחוזים מהמקרים, מושתל באזור החסום קפיץ מתכתי שנועד לשמור על עורק פתוח. הקפיץ המתכתי מוכר בשם "תומכון" או "סטנט".

כיום מציע השוק כמה סוגים של סטנטים כשלכל אחד מהם יתרונות וחסרונות. השיקול הכללי וההחלטה באיזה סטנט מומלץ להשתמש מתקבלת על ידי קרדיולוג המצנטר בהתאם למצבו של החולה. שיקול זה מורכב מאלמנטים שונים כמו מאפייני החולה (רקע, מצבים רפואיים אחרים ועוד), מצבו הנוכחי של החולה, ומאפייני העורק המטופל (קוטר העורק, אופי ההיצרות ועוד).