מה עושים ואיך מטפלים ?
קרדיולוג ורופא פנימאי. מומחה למחלות מסתמים וגורמי סיכון
הטיפול באנגינה פקטוריס מבוסס על תרופות לייצוב העורק, להרגעת הכאבים ולבסוף אם צריך – צנתור עם "בלון וסליל" או ניתוח מעקפים.
תרופות
עיקר פעולתם של התרופות הוא להפחית את תצרוכת החמצן של הלב. ובמקביל לנסות למנוע את היווצרותו של קריש דם בעורק ולייצב את הרובד הטרשתי.
התרופות בשימוש קליני יומיומי שייכות לקבוצות הבאות :
- הניטרטים (ניטרוגליצרין) – מרחיבים את הורידים המביאים דם ללב, ובכך מפחיתים את עומס העבודה של הלב ובנוסף גם מרחיבים ישירות את העורקים הכליליים. ניתן לתת תרופות אלו בתרסיס או כדור תת לשוני, בכדורים לבליעה וגם לתוך הוריד.
- חוסמי קולטני ביטא – מאיטים את עוצמת ומהירות ההתכווצות הלב ובכך מפחיתים את העומס האנרגטי של הלב. לרוב תרופות אלו ניתנות בכדורים, אך בבית החולים ניתן לתת תרופות אלו גם דרך הוריד.
- חוסמי קולטני סידן – מרחיבים את העורקים הכליליים. לרוב תרופות אלו ניתנות לחולים לא מאושפזים ולא במצב חריף ולא יציב.
- אספירין – נוגד את פעילותן של הטסיות.
- הפרין וקלקסן – תרופות "לדילול" הדם (למניעת היווצרות קריש). תרופות אלו ניתנות רק בבית חולים בדרך הוריד או בדרך תת-עורית.
- תרופות הנוגדות את פעילותן של הטסיות ניתנות בדרך הוריד ורק בבית החולים.
- חמצן – טיפול במסכת חמצן נהוג במקרים רבים אך יעילות תוספת החמצן לא הוכחה חד משמעית. בכל מקרה זה לא מזיק.
- תרופות להפחתת הכאב כדוגמת מורפין, ניתנות כמובן רק בבית החולים.
צנתור לב – "בלון" וסליל תומך – PCI
PCI – Percutaneous Coronary Intervention, ובעברית "פעולה לעורקים הכליליים המבוצעת בדרך מלעורית".
דרך העורק במפשעה מחדירים צינורית שמגיעה עד לפתחו של העורק הכלילי הממוקם באבי העורקים, ממש מעל הלב, ודרכו מזריקים חומר ניגוד לתוך העורק ומצלמים ברנטגן על מנת להדגים את חללו הפנימי ולמקם את ההיצרות. לאחר הזרקה לכל עורקי הלב ואבחון הבעיה מסתיים הצנתור האבחנתי. הרחבת העורק על ידי "בלון" מהווה את החלק הטיפולי של הצנתור. דרך אותו קטטר חלול מעבירים תיל עדין (wire), שאלה מוחדר לתוך העורק הכלילי עצמו ועובר גם את מקום ההיצרות. דרך הקטטר ועל גבי התיל מחדירים צינורית חלולה נוספת שבקצה שלה יש בלון לא מנופח. הבלון מחובר לצינורית הדקה כך שמבחוץ – באזור המפשעה, אפשר להחדיר לתוכו נוזל ולנפח אותו. במצבו הנפוח הבלון יראה כמו "זפלין" קטן מאוד. את הבלון מביאים עד לאזור ההיצרות ושם מנפחים אותו. לאחר הניפוח, שנמשך לא יותר ממספר שניות, מרוקנים את הבלון, מושכים אותו החוצה, מצלמים שוב לראות את התוצאות. אם צריך חוזרים על הפעולה מספר פעמים עד שמגיעים לתוצאה הרצויה – עורק מורחב עם זרימה טובה. ברוב המקרים משתילים גם סליל תומך (תותב או תומכון – באנגלית stent). החדרת הסליל לא שונה בהרבה מהמתואר עד כה להוציא העובדה שעל גבי הבלון הלא מנופח, מעלים עוד מחוץ לגוף, את הסליל, ובזמן ניפוח הבלון במקום ההיצרות בתוך העורק הכלילי, הסליל מתרחב ומקובע למקומו בתוך העורק תוך שהוא דוחף את ההיצרות לצדדים. אחוזי ההצלחה של הרחבת העורק על ידי בלון/סטנט נעות סביב 95-97%.
טכניקת הסליל התומך קיבלה תאוצה בתחילת שנות התשעים וכיום זאת פעולה כמעט רוטינית בחדר הצנתורים. כיום בכ – 85% מהפעולות הטיפוליות מחדירים סליל תומך. תחילה בוצעו פעולות הרחבה על ידי בלון/סטנט בהצרויות שהוגדרו "פשוטות", אך במהלך השנים, טכניקות יותר מתקדמות, שיפור באיכות המוצרים ובעיקר מיומנות שהלכה והשתפרה של המצנתרים, אפשרו לטפל בהיצרויות מורכבות מאוד, ביניהן היצרויות במוצא העורקים, היצרויות בנקודות פיצול העורק, היצרויות במעקפים ורידיים ועורקיים, וזאת תוך שימוש במגוון סוגי בלונים וסלילים.