ממשיכים לצנתר

בניגוד לרושם שאולי עלה מכותרות העיתונים – ממצאי מחקר חדש על אי יעילותם של צנתורים מאוחרים לא יצמצמו באופן משמעותי את מספר צנתורים; הם כן יאלצו רופאים לחשוב פעמיים אם לבצע צנתור כמה ימים אחרי התקף לב.

"הצנתורים לא יעילים" – זעקו לפני כשבועיים כותרות העיתונים בעקבות פרסומו של מחקר חדש; "הממצאים יזעזעו את קהילת הקרדיולוגים והמצנתרים ויגרמו לירידה משמעותית במספר הצנתורים כבר בעתיד הקרוב" – הוסיפו המומחים.

יש תקווה, אמרתי לעצמי בשעת בוקר מוקדמת כאשר קראתי את הכותרות הללו. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מגיע לבית החולים, מתרווח בכורסה, שותה כוס קפה, מעלעל בעיתונים, בודק כמה חולים, והחשוב מכל – חוזר הביתה בשעה מוקדמת (אולי אפילו אספיק לראות עם בני את "ג'יימס בונד" החדש) – שהרי ציבור המצונתרים כבר לא יבוא. הוא שמע ש"הצנתור לא מועיל, אפילו עלול להזיק".

קריאה דחופה העירה אותי מהזיותי הנעימות. לבית החולים הגיעה אשה עם התקף לב קשה שחייה בסכנה. נאלצתי להשתמש באמצעי היעיל ביותר העומד לרשותי כיום כדי להציל את חייה – צנתור לב טיפולי.

מה היא אם כן האמת בכותרות העיתונים? איזו תובנה צריך הציבור להפיק בעניין החשוב הזה?

למרכז מידע בנושא צינתורי לב לחצו כאן>>

נזק בלתי הפיך

התקף לב נגרם כתוצאה מחסימה של עורק כלילי (המספק דם לשריר הלב) על ידי קריש דם, אשר נוצר על פני רובד טרשתי בלב. חסימת העורק גורמת להפסקה מיידית של זרימת הדם ולנזק לשריר הלב, אשר תלוי לצורך תפקודו באספקה שוטפת של דם וחמצן. במצב זה החולה עלול לחוש כאבים בחזה או ברום הבטן, המלווים לפעמים בהזעה או בקוצר נשימה, אם כי מכלול הסימנים מגוון יותר ועלול להטעות את החולה והרופא גם יחד.

במצב כזה עלולות להתפתח הפרעות קצב עד כדי "דום לב", אשר עלול כמובן לסכן באופן מיידי את חיי החולה. האמצעי היעיל ביותר לטפל בהתקף הוא להגיע מיד, בעזרת ניידת טיפול נמרץ, לבית החולים, ובמקרה הצורך לבצע צנתור לב בעזרת בלון והשתלת סטנט תומך בעורק כדי לפתוח את כלי הדם החסום. אמצעי זה מבטיח את שחזור זרימת הדם והקטנה משמעותית של הנזק ללב – בתנאי שהדבר נעשה בתוך מספר שעות מועט לאחר שההתקף החל. ככל שהטיפול יבוצע מוקדם יותר, כך יכולתו של הרופא המצנתר לעזור גדלה. הסיכוי של חולה לשרוד התקף לב אם צונתר בתוך 90 דקות לאחר שההתקף החל הוא כ-98%, לעומת 92% אם הגיע שש שעות לאחר שההתקף החל, והסיכויים יורדים עוד יותר לאחר 12 שעות.

כאשר מדובר בחולים שהגיעו מאוחר – כלומר, מעבר ל-24 שעות לאחר שההתקף החל – הבעיה העיקרית נובעת מכך שהנזק ללב שנגרם ללב עלול להיות בלתי הפיך ואפילו הצנתור לא יוכל להועיל. משך הזמן שעובר מהרגע שהחולה מתלונן ועד לאבחון ולקבלת עזרה רפואית הוא קריטי מבחינת האפשרות להציל חיים, לפתוח ביעילות את העורק החסום ולשמור על תפקוד הלב לאחר ההתקף; או לחלופין – למנוע התקף לב במקרים שבהם יש סימני אזהרה מקדימים.

מכבי האש

השאלה שעמדה באחרונה במרכז הדיון המדעי – ובעקבותיו התקשורתי – היתה אם צנתור דחוי, שנערך יותר מ-72 שעות לאחר תחילת התקף הלב ואשר כרוך בפתיחה של העורק החסום בלב, עשוי לשפר את מצבו של החולה או את תפקוד הלב.

המחקר – שממצאיו פורסמו ב-"New England Journal of Medicine" ושבראשו עמדה ד"ר ג'ודית הוכמן מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק – הוכיח שיעילות הצנתור מוגבלת ואף איננה מוכחת במקרה זה, מכיוון שקרוב לוודאי שפרק הזמן שעבר ארוך מכדי שיהיה אפשר לשקם את תפקוד הלב או לשפר את תוחלת החיים של המטופל. דומה הדבר למכבי האש אשר נקראים לכבות שריפה שלושה ימים לאחר שאירעה ונדרשים להתיז מים על החורבות שנותרו.

ואולם, האם זה מתקבל על הדעת שהמסקנה מהדוגמה הזאת תהיה "שאין להזעיק את הכבאים במקרה שריפה"? נהפוך הוא – יש להזעיקם מוקדם ככל האפשר.

כמו כן, חשוב להבין שלצנתור לב יש תפקיד מרכזי באבחון ובטיפול בחולה הלב גם אם הוא נעשה כמה ימים לאחר ההתקף. הצנתור מספק תמונה אנטומית מדויקת של עורקי הלב ובשילוב עם בדיקות נוספות מאפשר נקיטת צעדים טיפוליים הולמים. חשוב גם לדעת שלפעמים התקף הלב הוא רק "קצה הקרחון" והבירור הקרדיולוגי לאחריו, גם אם הוא מאוחר, חושף מחלה טרשתית כלילית נרחבת אשר עשויה לחייב ניתוח לב פתוח (מעקפים).

לפיכך, גם כאשר חלף פרק זמן ארוך יותר מאז האירוע הלבבי, עדיין יש לשקול בכובד ראש את הצורך בצנתור, כאשר יש להביא בחשבון את התועלת הרפואית הצפויה לעומת הסיכונים הנלווים לפעולה כזאת.

תובנתם של הרופאים אשר פירסמו באחרונה את המחקר על צנתורים "מאוחרים" חשובה ביותר, אך אין לצפות שממצאיהם יצמצמו משמעותית את כמות הצנתורים בחולי לב. תרומתם הגדולה מתמצת בכך שהם יאלצו את הרופאים המטפלים (מצנתרים ולא מצנתרים) לחשוב פעמיים לפני שהם בוחרים בגישה טיפולית התערבותית בחולה שעבר התקף לב, ובמקרים מתאימים – להסתפק בגישה טיפולית "שמרנית", קרי תרופתית והתנהגותית בלבד, כמו שינויים בהרגלי התזונה, פעילות גופנית והפסקת עישון.

מאז אותו בוקר שבו קראתי את הכותרות המרעישות – לא הספקתי לעלעל בעיתון, את הקפה שתיתי בין צנתור לצנתור, וגם "ג'יימס בונד" עדיין מחכה.